עופר המִדבר- טיולים בשטח

"הרגע, לפני שהגעתם, ראיתי כאן שועל".

אמרתי והם התבאסו עלי, ברור, למה בכלל אמרתי... אולי רציתי שתהיה להם הציפייה שאולי יראו שועל, ושהציפייה הזו תהיה סבירה, לכן גם אמרתי להם - אני בעצמי ראיתי שועל, הגיוני על כן שתראו גם אתם.

בליבי אמרתי אין סיכוי שנראה שועל, אנחנו קבוצה, רעשניים, אני מדבר חזק ומדבר כל הזמן, השועל יבחין בנו הרבה לפני שנגיע אליו ויעלם. לא נדע שהוא בכלל היה ממש לידינו.

התחלנו ללכת והתחזיות מתממשות, אני מדבר חזק ולא מפסיק, הילדים שואלים הרבה שאלות, על חלקן אני מספיק לענות ולגבי חלקן אני מפנה אותם לאקדמיה, והסיכוי לראות שועל רק מתרחק. לא ראינו שועל, אני אפשט את זה ואחסוך לכם עוד כמה שורות של מתח, אבל הבנתי טוב מאוד בסיור הזה, דווקא בזה, כמה נחל חווארים כל כך... אין לי מילים. מפתיע, מרגש, מסעיר, מעורר מחשבה, מעורר השתאות, מעורר יראה, מעורר כבוד, מצניע, מלהיב, מרגיע. אולי אלה.

בירידה לנחל, כשהבנתי פתאום שלפחות 30 שניות לא הוצאתי מילה מפי, הרגשתי משהו משונה. קולות רכים של סלעים מתחככים נשמעו במצוק שמעלינו והילד שבדיוק החזיק את ידי כי החושך כבר מפחיד ומצוקי הצור גבוהים ניער את ידי ואמר לי - "תראה!".

במדרשת בן גוריון, היכן שאני גר, הם מבחינתי כמו חתולים. כן זה מגניב ומרגש לראות בחצר שלך בעל חיים שיש כל כך מעט ממנו בעולם (בערך 3000, מתוכם 1000 בישראל), אבל כשאותו בעל חיים גם אוכל לך את תוכן החצר, אז מתחילה יריבות. מה גם שבסוף מתרגלים להכל, גם לדברים המאוד טובים, ואין ספק שזה מדהים לראות יעל נובי חוצה את החניה ועולה על גג האוטו שלך, נעזר בו כסולם להגיע לענפים הגבוהים של העצים המסכנים במדרשה.

הסתכלתי למעלה וקפץ לי הלב. יעל זכר מהלך על מצוק החוואר וברקע העגלה הגדולה מנצנצת בשמיים הנקיים (יחסית לאביב) של הלילה. בדרך כלל הוא ישן בשעה הזו, על שפת המצוק כדי לאפשר לעצמו מפלט מפני טורפים, הוא הרי יקפוץ, הם לא. אבל היעל הזה לא ישן, התהלך סהרורי בין הסלעים, אולי חיפש שקערורית חדשה להתכנס בה ולהרדם שוב. אולי התעורר לנשנוש של ערב, הרי עדיין מוקדם, בקושי 20:30, הלילה עוד ארוך.

המניפנית כבר הייתה מעט יותר תזזיתית, אלמלא החושים החדים של המודרכים היקרים שלי באותו הערב לא הייתי חוזה גם בה. מצוידת בכפות רגליים מעוגלות שמסייעות לה בתפיסת הסלע, היא ריצדה בזריזות שאינה אופיינית למדבר, כאן הרי הכל לאט. תמונה חצי תמונה, מבט אחד מהיר ודיי. היא נעלמה בסדקים, משאירה אותנו לחיפושי העקרבים.

זה לילה בלי ירח, חברינו הזוהרים באולטרה סגול דווקא אוהבים זאת, פחות סיכוי לטריפה שכן אחוז תאורה נמוך יותר פירושו הסוואה טובה יותר. משם לכאן ובחזרה מצאנו אך ורק צרבן ישראלי חביב וצעיר. אולי טוב שכך, עקרבים נוספים היו מעכבים את הגעתנו חזרה, והכוח כבר חש את עייפות הלילה נופלת עליו.

הנחל הזה הוא באמת קסם. קלאסיקה, שכולנו זוכרים ומכירים מהתיכון או מאיזה טיול שעשינו לדרום. ובאמת שהוא כזה, קלאסי. אך כמי שמגיע אליו בתכיפות דיי גבוהה ובכל פעם מוצא ומגלה משהו חדש, אני חייב לסייג את הקלאסי הזה. אני דבק בקסם.

אם אתם רוצים לחוות את נחל חווארים קצת אחרת, לגלות בו את מה שתמיד נראה כנסתר, תקבעו איתי סיור.

 

תודה לאלי לאון על התמונות.